התנועה הלאומית הפלסטינית אינה בשלה לפשרה היסטורית עם התנועה הציונית, והסכסוך האלים ימשיך בעתיד הנראה לעין. כול עוד מצב זה ימשך, ישראל תצטרך לשלוט צבאית על כל המרחב מהקו הירוק ועד הירדן. דווקא הכישלון לפתור את הסוגיה פלסטינית מבהיר שאין לפלסטינים וטו על קיום יחסים פומביים ויחסי גומלין מועילים של מדינות ערביות עם ישראל.
אפשר ללמוד גם מכישלונות. הסכמי אוסלו היו מבוססים על ההנחה שיש שינוי מהותי ביחס של התנועה הלאומית הפלסטינית כלפי מדינת ישראל. התבדינו, ועד היום הדרישה להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לא נענתה. גם הדרישה להגיע ל”קץ התביעות” לא התקבלה. כלומר, יש להסיק שהתנועה הלאומית הפלסטינית שבראשה אש”ף, המאותגרת על ידי החמאס, אינה בשלה לפשרה היסטורית עם התנועה הציונית, והסכסוך עלול בעתיד הנראה לעין ללבוש צורות שונות של אלימות. אכן, על פי סקרי דעת קהל בין הפלסטינים, השימוש בכוח נגד יהודים זוכה לתמיכה לא מבוטלת. גם אם חלק מהאוכלוסייה הפלסטינית עייף מהסכסוך ומעוניין בשקט ושגשוג, מחיר הדמים בעימות עם ישראל אינו מרפה את ידיהן של קבוצות שנאמנות לתפיסת ההתנגדות לישות הציונית.
במסגרת תהליך אוסלו הועברו שטחים לשליטתם הבלעדית של הפלסטינאים. אולם הרשות הפלסטינית שקמה בעקבות הסכמי אוסלו מתקשה לתפקד כמדינה. המאפיין החשוב ביותר של מדינה הוא המונופול על שימוש בכוח. ממשלת רמאללה איבדה את השליטה על רצועת עזה למיליציה חמושה מתחרה, החמאס, בשנת 2007. לאחרונה איבדה הרשות שליטה בצפון השומרון, ומחנות הפליטים הפכו למעוזים של ארגונים חמושים אשר אינם נשמעים לשלטון המרכזי. העדר יכולת לשמור על המונופול על שימוש בכוח מאפיין ישויות ערביות רבות. לבנון, לוב, עיראק, סוריה ותימן הן מדינות רק בשם, כי השלטון המרכזי נעדר כוח להתמודד עם קבוצות חמושות. תופעה זו אינה מבשרת טובות על התרבות הפוליטית הרווחת באזור, ועל האפשרות להגיע ליחסי שלום יציבים עם שכנינו.
שתי ההערות הקודמות מובילות למסקנה המצערת שהאזור שמדינת ישראל מתקיימת בו אינו דומה כלל לאזורים אחרים בעולם שבהם שורר שלום בין מדינות והשימוש בכוח אינו חלופה שמעלים בהם על הדעת כדי לפתור סכסוכים בין שכנים. בניגוד לאזורי השלום (צפון אמריקה לדוגמה), במזרח התיכון השימוש בכוח הוא חלופה בארגז הכלים של ישויות פוליטיות. לכן, ישראל צריכה להפנים את העובדה הלא נוחה שהעם היהודי היושב בציון יצטרך לחיות על חרבו עוד תקופה ארוכה.
עובדה זאת מצביעה על הצורך הביטחוני להמשיך לשלוט צבאית בכל ארץ ישראל – מן הנהר ועד הים. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד שליטה במרחב זה. כלומר, ישראל תמשיך לפקח על האזור שבו חיים פלסטינים רבים. לישראל אין ברירה אלא להסביר לעצמה ולעולם שהפלסטינים עוינים את מדינת ישראל ושיש בה קבוצות הפועלות באלימות נגד המדינה היהודית. יתר כל כן, המערכת הפוליטית הפלסטינית אינה מסוגלת למנוע טרור נגד ישראל גם אם היא תרצה זאת. כל עוד אין שינוי במערכת החינוך הפלסטינית המלמדת תכנים אנטישמיים ואנטי-ישראליים, וכל עוד הרשות הפלסטינית משלמת למחבלים וכל עוד שופרותיה משמיעים מסרים אנטישמיים בזויים – לא יהיה שלום. מה שקרוי “כיבוש” ימשיך לאפיין את היחסים בין ישראל לפלסטינים.
היום יש הסכמה לאומית בישראל שהניסיון הזה לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים נכשל. יתר על כן, התובנה שאי-אפשר לפתור בקרוב את הסכסוך שנמשך כבר יותר ממאה וחמישים שנה הוא נחלת הכלל בישראל. המדיניות הישראלית של ניהול הסכסוך היא ברירת המחדל של תהליך אוסלו. תובנה זאת מחלחלת גם אל הקהילה הבינלאומית. מדיניות זאת מחייבת צמצום החיכוך עם הפלסטינים. על ישראל להשתמש בצורה זהירה בכוחה הצבאי, וכמובן יש צורך לכוון את ההתיישבות היהודית רק אל מקומות שיש בהם תועלת ביטחונית, כמו עוטף ירושלים ובקעת הירדן.
חבל שתהליך הלמידה הצריך שפיכות דם של ישראלים. בתחילה הם נקראו בפי תומכי הניסיון להגיע להבנה עם הפלסטינים “קורבנות השלום”. התברר במשך הזמן שהקורבנות היו תוצאה של הטרור הפלסטיני המונע משנאת תהומית אל המדינה היהודית. ייתכן שלא הייתה ברירה אלא להתפכח מחלום יפה אך לא מציאותי רק על ידי הקזת דם יהודי. ככל הנראה, עמים לומדים לאט.
אך דווקא הכישלון מבהיר שאף על פי שהסוגיה פלסטינית לא באה על פתרונה, הרי ברור היום שהסכסוך בין ישראל לפלסטינים אינו מקרין אי-יציבות על יתר המזה”ת. ההנחה שלפלסטינים יש זכות וטו על יחסים של מדינות ערב עם ישראל התבררה כלא נכונה. לצערנו, המזה”ת רווי סכסוכים ובעיות חברתיות ופוליטיות שליהודים אין שום חלק בהם. יתר על כן, הנושא הפלסטיני אינו מפריע למדינות ערביות לקיים יחסים דיפלומטיים פומביים ויחסי גומלין מועילים עם ישראל. מצרים העזה להוכיח זאת כבר ב-1979, והסכמי אברהם מ-2020 מעידים על כך ביתר שאת.
עם זאת, אל לישראל לשגות באשליה שקבלתה של ישראל בחוגים הולכים וגדלים בעולם הערבי היא תהליך חד-סטרי. הסוגיה הפלסטינית עדיין מהדהדת במסדרונות של בנייני ממשל ובכיתות של מוסדות לימוד בעולם הערבי. בנסיבות מסוימות ישראל עלולה למצוא עצמה שוב מבודדת ומאוימת על ידי מדינות ערביות. לכן, צריך להמשיך להשקיע בצה”ל חזק, שהוא הערובה לביטחון המדינה ואזרחיה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / MediaPunch / White House photo by Barbara Kinney from Consolidated News Photos
- בניית אתרים